עדיפות זיהוי ספונטאני על זיהוי חי ע"י עד לאירוע

השופטת  ד' ברלינר:

1.        בתאריך 28.11.04 בשעות אחר הצהרים שהתה אמלדה סאלגדו (להלן: המתלוננת) עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים, בסניף הדואר המרכזי בבאר שבע. במהלך שהותה בסניף הדואר, ניהלה שיחה עם פקידה העובדת שם, ביחס לכשרותו של שטר בן 100$ שהיה ברשותה. מאן דהוא, ששמע את השיחה בין המתלוננת לפקידה פנה אליה עם צאתה מסניף הדואר הציג עצמו כשוטר ודרש ממנה, כי תניח לו לבחון את השטר שמדובר בו. בהמשך דרש ממנה כי תיתן לו את ארנקה שהכיל את שאר הכסף שהיה ברשותה וכן מכשיר טלפון סלולרי. אותו מאן דהו, שוחח בפלאפון לבקשתה עם מעסיקה וגם בשיחה זו טען כי הוא שוטר. בשלב מסוים חשדה המתלוננת כי מדובר במתחזה ודרשה ממנו כי יחזיר לה את הפלאפון ואת שאר חפציה. בתגובה, הכה אותה האלמוני הפיל אותה לרצפה, בעט בה לאחר מכן לקח את תיקה וארנקה, ניסה להוציא מידיה גם את מכשיר הפלאפון שלה ללא הצלחה, ובסופו של דבר נימלט מהמקום. המתלוננת נחבלה ונזקקה לטיפול רפואי. בעזרת מעסיקיה, הגישה המתלוננת תלונה במשטרה. הוצגו לה תמונות במאמץ לזהות את השודד, אלא שהניסיונות לא נשאו פרי. כחודש לאחר מכן, כאשר שהתה ביחד עם מעסיקתה בעיר, זיהתה המתלוננת לדבריה את השודד האלמוני. מעסיקתה הזעיקה אנשי ביטחון וכך נעצר המערער שבפנינו. נגד המערער הוגש כתב אישום ובו יוחסה לו עבירת שוד. בית משפט קמא, כב' השופטת ר' ברקאי מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות. על המערער הוטלו 30 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר על תנאי. כמו כן הופעל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו של 6 חודשים, חציו בחופף וחציו במצטבר כך שסך הכול על המערער לרצות 33 חודשי מאסר. על פסק-הדין על שני חלקיו - הכרעת הדין וגזר הדין הערעור שלפנינו.

ממצאיו של בית משפט קמא

2.        הנדבך המרכזי עליו עומדת הכרעת הדין הינו האמון שנתנה כבוד השופטת קמא בגרסתה של המתלוננת. אליבא בית משפט קמא: "ניתן היה להתרשם ממהימנות גרסתה באשר לנסיבות ומהלך אירוע  השוד" (עמ' 3 להכרעת הדין). באשר לסתירות בדבריה אליהן הפנה הסנגור קבעה השופטת כי הן אינן מהותיות ולכל היותר מדובר ב"אי דיוקים שוליים ובשינויים שיכולים להיות מובנים בהחלט לאור קשיי השפה של המתלוננת...". בין המתלוננת למערער לא הייתה כל היכרות קודמת שעל כן אליבא דכולי עלמא לא הייתה לה כל סיבה לרצות ברעתו ולהעליל עליו עלילת שווא. משכך, השאלה היחידה למעשה שעמדה על הפרק הייתה האם ייתכן שהמתלוננת טעתה בזיהויו של המערער. בית משפט קמא סבר כי הזיהוי איתן דיו וניתן לסמוך עליו. בדרך לאותה מסקנה, בחנה כב' השופטת קמא את כל העובדות הרלוונטיות: היותו של הזיהוי זיהוי ספונטאני, השלכת מסדר זיהוי בתמונות שנערך בזמנו למתלוננת במשטרה, פרק הזמן שבו שהתה המתלוננת בקרבת השודד, תנאי התאורה שהיו במקום בזמן מעשה, פרטים חיצוניים שמסרה באשר לתיאורו של השודד ועד כמה הם עולים בקנה אחד עם נתוניו של המערער. וכן מידת הוודאות שהפגינה הן במהלך הזיהוי המקורי והן מאוחר יותר בהליכי החקירה ובבית המשפט. הנדבך השני לראיות מצוי בגרסתו של המערער. התרשמותו הכללית של בית המשפט הייתה כי המערער אינו ראוי לאימון בלשונו של בית המשפט קמא: "אל מול גרסתה המהימנה של המתלוננת ניצבה עדותו של הנאשם, עדות אשר התקשיתי ליתן בה כל אמון" (עמ' 15 להכרעת הדין). ספציפית, נבחנה גרסתו של המערער באשר למעשיו ביום השוד. בחקירתו במשטרה טען המערער כי לא היה כלל בב"ש באותו יום תוך שהוא מוסר שני מקומות אופציונאליים שבהם שהה. המערער לא התמיד בגרסתו ובסופו של דבר בעדותו בבית המשפט אישר שהיה בבאר שבע באותו יום. לדבריו, אשתו היא שהזכירה לו כי שהה בבאר-שבע בדרך לירושלים. בית משפט קמא התרשם כי גרסאותיו של המערער מהוות ניסיונות חוזרים "להרחיק עצמו מזירת האירוע וזירת העבירה כן מעידים הם על חוסר מהימנותו הכול באופן המחזק את טענות התביעה". חיזוק נוסף לאמינות הזיהוי מצאה כב' השופטת קמא בפרטי לבושו של המערער אישר כי הוא תמיד לובש נעלי ספורט וחולצות קצרות, אלה היו גם פרטי לבושו בעת שנעצר. פריטים אלו הולמים את תיאור פרטי הלבוש שמסרה התלוננת סמוך לזמן מעשה. בהסתמך על האמור לעיל ותוך שהיא מתייחסת לזהירות המתחייבת מכך שמדובר בזיהוי מאוחר על ידי עד יחיד, סברה כב' השופטת קמא כי התשתית הראייתית שבפניה איתנה דיה על כן הרשיעה את המערער.

עיקר הטענות הערעור

3.        כפי שניתן לצפות הודעת הערעור המפורטת מתמקדת בשאלת זיהוי של המערער בידי המתלוננת. על כך עומדת באת כוח המערער:

           א.      זיהוי שנעשה על-ידי עדי ראיה הוא בעייתי. ניסיון מצטבר שנאסף הן במחקרים אקדמיים והן בחקירות משטרתיות ומערכת המשפט מצביעה על הזהירות המיוחדת המתחייבת בהשתתת ממצאים על סמך עדוית אלה.

           ב.      ככלל, העדיפות היא למסדר זיהוי ולא לזיהוי ספונטאני. מסדר זיהוי מעמיד לבחינה את יכולת הזכירה של העד ואת יכולת ההבחנה שהרי הוא נדרש לזהות את העבריין מבין מספר אנשים שחזותם דומה. לעומת זאת, בזיהוי ספונטאני קיים החשש שמא מדובר בדמיון שהתקבע במוחו של העד מבלי שיכולת הזיהוי שלו הועמדה במבחן.

           ג.      במקרה הנוכחי החשש שתמיד קיים, מעצים בשל הנסיבות הספציפיות כדלקמן:

1. הזיהוי נעשה רק אחרי חודש, כאשר התקופה שחולפת מרגע הצפייה באירוע ועד לעריכת המסדר היא קריטית.

2. יומיים לפני כן נעצר חשוד אחר. המתלוננת נקראה למסדר זיהוי חי, לא זיהתה איש והדבר הגביר את הלחץ עליה.

3. המערער זוהה בקרבת המקום בו בוצע השוד ובסמוך לבנין בית המשפט בבאר שבע. המתלוננת מן הסתם חיפשה "סטריאוטיפ" של עבריין והמערער עונה על סטריאוטיפ זה.

4.  כפי שצוין לעיל, המתלוננת דפדפה בזמנו באלבום עבריינים שהוצג לה במשטרה על מנת שתנסה לזהות את השודד. לא ברור אם תמונתו של המערער נכללה באותו אלבום. המשטרה כשלה בכך שלא רשמה ולא תיעדה את כל התמונות שהוצגו למתלוננת. בדיעבד ייתכן שתמונתו של המערער היתה בין התמונות באותו דפדוף וכך נחשפה לה המתלוננת.

           ד.      עוד מפנה הסנגורית לכך שהמתלוננת לא הזכירה את העובדה כי לשודד חסרות שיניים. זהו מאפיין בולט, כך לטענת הסנגורית, בדמותו של המערער.

           ה.      באשר לגרסתו של המערער והסתירות באשר למעשיו ביום האירוע, גם כאן הדגש הוא על כך שהמערער נחקר כחודש לאחר מכן שעל כן לא יכול היה לזכור את מעשיו בתאריך הרלוונטי. אין מדובר במצב שבו ראיה חיצונית הפריכה את גרסתו, אלא בטעות: ייתכן וטעה בחקירה, ייתכן וטעה בעדות בבית המשפט.

           ו.      הנושא הנוסף עליו מתעכבת הסנגורית הינם מחדלי חקירה, כגון: המשטרה לא תפסה קלטת וידאו של רשות הדואר בה מתועדים הנכנסים לסניף הדואר. קלטת כזו ייתכן שהנציחה את השיחה בין המתלוננת לבין השודד האלמוני.  לא נחקרה גם פקידת הדואר, שומר בסניף שעל פניו כנראה חלפו המתלוננת והשודד ועוד.

           ז.      לחלופין מלינה הסנגורית על העונש, כאשר לטענתה העונש שהטיל בית משפט קמא חמור ואיננו הולם לא את נסיבות ביצוע העבירה ולא את נסיבותיו האישיות של המערער.

דיון - הערת פתיחה

4.        אין ספק כי הסוגיה המרכזית ולמעשה היחידה בתיק זה הינה סוגיית הזיהוי: האם ניתן לסמוך על עדותה של המתלוננת, האם די בעדות זו והאם קיימות ראיות התומכות בה. למרות שעמדותיהם של הצדדים בנושא זה חלוקות מקצה לקצה, הנתונים למעשה אינם שנויים במחלוקת והדיון מתמקד במשקלם של אותם נתונים, ובמסקנות המתחייבות מהם.